החלטה בתיק בר"ע 2196/06

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון), שלא להאריך את המועד להגשת כתב תשובה מטעם המבקשת.

וזה היה סיפור המעשה: המבקשת הגישה תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לה, לטענתה, עקב פריצות לבית העסק שבבעלותה. התביעה הוגשה במקור הן כנגד חברת הביטוח, שביטחה את המבקשת, והן כנגד המשיבות, כמי שטיפלו במערכות האזעקה במקום עסקה של המבקשת. במהלך ניהול התביעה הושגה פשרה בין המבקשת לחברת הביטוח, והתביעה המשיכה להתנהל נגד המשיבות בלבד. בכתב הגנתן טענו המשיבות לקיומה של תניה חוזית, המגבילה את אחריותן לסכום השווה למכפלת דמי המינוי החודשיים ששילמה המבקשת ב- 60 ("תניית הגבלת האחריות"). סכום הגבלת האחריות הנטען פחות באופן משמעותי מסכום הנזק הנתבע. המבקשת טוענת כי לאחר העלאת טענה זו מצד המשיבות, טענה היא מצידה, במספר הזדמנויות שונות, כי תניית הגבלת האחריות היא תנאי מקפח בחוזה אחיד. יחד עם זאת, המבקשת לא הגישה כתב תשובה, וממילא הטענה בדבר היותה של תניית הגבלת האחריות מקפחת לא נטענה בו. לאחר סיומן של ישיבות קדם המשפט, ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות, ביקשה המבקשת כי יוארך המועד להגשת כתב התשובה מטעמה, על מנת שתועלה בגדרו הטענה כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה וקבע, כי "אין הדעת נותנת שלמעלה משלוש שנים לאחר שהוגש כתב התביעה, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, וכשלתיק מועדים להוכחות, ישקול כלל בית המשפט, בקשות שעניינן בכתבי בית-דין".

מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טוענת המבקשת כי היא לא הגישה את כתב התשובה מטעמה, בשל ניסיונות פשרה אינטנסיביים שהתנהלו בין הצדדים, בעידודו של בית המשפט. למרות זאת, טוענת המבקשת, הטענה בדבר היותה של תניית הגבלת האחריות מקפחת, הועלתה בעל פה בגדרם של קדמי המשפט. לתמיכה בטענה זו מפנה המבקשת לפרוטוקול דיון שהתנהל ביום 24.5.04. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי אם בעקבות אי התרת הגשת כתב התשובה יסבור בית המשפט קמא כי המבקשת מנועה מלטעון כי תניית הגבלת האחריות היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, "הרי שלמבקשת יגרם נזק בלתי הפיך כאשר ימנע ממנה מלטעון כי היא זכאית לקבל את מלוא הנזק שנגרם לה".

ביום 27.6.06 קבעתי כי הבקשה מצריכה תשובה, אך הוריתי למשיבות להתייחס אך ורק לשאלה מדוע לא ייקבע, כי הטענה בדבר היותה של תניית הגבלת האחריות תנאי מקפח בחוזה אחיד תלויה ועומדת בפני בית המשפט קמא. המשיבות הגישו תשובתן, בגדרה הסכימו לכך שהשאלה האמורה תהא תלויה ועומדת בפני בית המשפט קמא, על יסוד הראיות שבאו בפניו, וזאת גם מבלי שיוגש כתב תשובה מטעם המבקשת.  

עמדתן של המשיבות היא עמדה ראויה. המבקשת הפנתה בבקשתה לע"א 591/77 יהושע נ' שטרן, פ"ד לב(1) 737, ע' 743-744, שם נקבע כי "תשובה לכתב-הגנה נדרשת רק כשבעקבות טענות ההגנה מעוניין התובע להוסיף טענה עובדתית חדשה אותה לא טען קודם לכן, אך אין תשובה דרושה כשהתובע רוצה לטעון טענה משפטית המבוססת כולה על העובדות שכבר נכללו בכתבי- הטענות". מטענות הצדדים עולה, כי החוזה ביניהם, בו מעוגנת תניית הגבלת האחריות, צורף לכתבי הטענות. די בכך כדי לאפשר למשיבים להשמיע טענתם המשפטית המבוססת על נוסחו של סעיף בחוזה זה.   

בנסיבות אלה, אין מקום להישמע לבקשה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא להתיר למבקשת הגשת כתב תשובה. מסקנה זו מתחדדת נוכח התנהלותה של המבקשת בבית המשפט קמא. עיון בפרוטוקול מיום 24.5.04 מלמד, כי באותו מועד ניתנה למבקשת אורכה בת 7 ימים להגשת כתב תשובתה. המבקשת בחרה להתעלם מהוראה זו, וכעת היא מלינה על כך שבחלוף שנתיים ימים מאותו מועד נדחתה בקשתה הנוספת להארכת המועד. לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשת, שכן הדבר יוביל להתמוססות ההליכים המשפטיים והפיכתם למסגרת בלתי מחייבת, התלויה ברצונותיהם של בעלי הדין ובמחדליהם (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730).

אשר על כן, הבקשה ליתן למבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא שלא להאריך את המועד להגשת כתב תשובתה - נדחית. אין הדבר מונע מהמבקשת לטעון, על יסוד החומר שהונח בפני בית המשפט קמא, כי תניית הגבלת האחריות הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום ט"ו בתמוז, תשס"ו (11 ביולי 2006) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: